פסק-דין בתיק ע"א 2579/11

השופט צ' זילברטל:

1.        שני ערעורים ושני ערעורים שכנגד על פסק דינו מיום 1.2.2011 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) בת"א 1793/04, בגדרו התקבלה תביעת המשיבה 1 בשני ערעורים והמערערת שכנגד - סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ (להלן: סולכור) - ונקבעה חבותם בנזיקין כלפיה של המערער 1 בע"א 2596/11 והמשיב בערעור הנוסף ובערעורים שכנגד (להלן: נעים), ושל המערער בע"א 2759/11 והמשיב בערעורים שכנגד ובערעור הנוסף - בנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים או הבנק).

רקע

2.        סולכור, חברה בת של כור תעשיות בע"מ, הייתה חברה בעלת פעילות עסקית-שיווקית, אך לימים חדלה מפעילות זו ועיקר עשייתה התמקד בגביית חובות עבר והשלמת הטיפול בתביעות משפטיות בהן היתה מעורבת. במשך שנים אחדות היה נעים, עורך-דין במקצועו, בא-כוחה של סולכור בהליכים משפטיים שונים. במסגרת תפקידו זה ייצג נעים את סולכור, בין היתר, בתביעה שהוגשה נגדה על ידי חברת טרקטורים ומיכון בע"מ (להלן: טרקטורים) (מחוזי (ת"א) 297/90) ובתביעה שהוגשה בעניין זה על ידי סולכור נגד טרקטורים, ה"ה ברהמס וגולדמן (מחוזי (ת"א) 1799/95), וכן ביתר ההליכים הקשורים בתביעות אלו. הדיון בשתי התביעות אוחד, וביום 18.6.2000 ניתן בהן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו נדחתה תביעתה של טרקטורים, התקבלה באופן חלקי תביעת סולכור ונפסקו לטובתה פיצויים. מתצהירו של עו"ד שלמה הלר (להלן: עו"ד הלר), אשר כיהן במועדים הרלוונטיים כיועץ המשפטי של כור תעשיות בע"מ, עולה כי במועד מתן פסק הדין הנ"ל סכום הפיצויים שנפסקו לטובת סולכור (לאחר השערוך) עמד על 2,060,000 ש"ח.

3.        בסמוך לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעות הנ"ל, ביום 21.6.2000, קיבל נעים מטרקטורים המחאה על סך 1,026,907 ש"ח לפקודת סולכור. ביום 22.6.2000 פתח נעים חשבון בבנק הפועלים בתל אביב, סניף אפטר (מס' 788), על שם "עו"ד רון נעים בנאמנות סולכור שיווק בע"מ" (להלן: חשבון הנאמנות), בו הופקדה ההמחאה הנ"ל, מבלי שסולכור חתמה עליה חתימת היסב. כמו כן, מתצהירו של עו"ד הלר עולה, כי לצורך גביית סכום הפיצויים מגולדמן הציע נעים כי הדבר יעשה בהליכי הוצאה לפועל באמצעות עורך דין המתמחה בתחום זה. לשם כך נשכרו שירותיו של עו"ד אמיר סטמרי. ואכן, לצורך כך נפתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל (01-80772-00-1), וביום 22.4.2001 שילם גולדמן את חובו לקופת ההוצאה לפועל, סכום של 1,041,978, אשר הועבר לנעים על ידי עו"ד סטמרי בהמחאה על שם "עו"ד רון נעים בנאמנות סולכור". אף המחאה זו הופקדה בחשבון הנאמנות. יצוין, כי לטענת סולכור היא כלל לא הייתה מודעת לסכומי הכסף ששולמו על ידי טרקטורים וגולדמן. בהמשך, כשנה לערך לאחר גביית הכספים מגולדמן וכשנתיים לאחר גביית התשלום מטרקטורים, העביר נעים לסולכור המחאה בנקאית (הנושאת את התאריך 2.3.2002) על סך 500,000 ש"ח בלבד.

4.        במקביל להליכי הגבייה המפורטים לעיל, הגישו כל הצדדים ערעורים לבית משפט זה על פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי (ע"א 6677/00; 7872/00; 9192/00). ביום 11.2.2004 ניתן בערעורים פסק דין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה יתקבל ערעורה של טרקטורים, ויבוטלו קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר סכומי הכסף אותם גולדמן חייב לשלם לסולכור ושסולכור חייבת לשלם לטרקטורים. בנוסף, נפסקו סכומי פיצויים על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אותם על גולדמן לשלם לסולכור ועל סולכור לשלם לטרקטורים. עוד הוסף בפסק הדין: "משבוטל חיובה של טרקטורים על סולכור להשיב את הסכומים שקיבלה, אם קיבלה, בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי".

           לאחר מתן פסק הדין בערעורים הנ"ל הגישו הן טרקטורים והן גולדמן בקשות הבהרה לבית משפט זה, בהן התבקשה הבהרה ביחס לתוצאת פסק הדין ונפקותו נוכח העובדה שהן כבר פרעו את חיוביהם שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת סולכור, רק משהגיעו בקשות אלו לידיה היא נוכחה לדעת כי טרקטורים וגולדמן שילמו עבורה סכומי כסף גבוהים ומשמעותיים, אשר מרביתם (למעט 500,000 ש"ח שנעים העביר לסולכור בהמחאה בנקאית ולא ישירות מחשבון הנאמנות) כלל לא הועברו אליה על ידי נעים. בעקבות האמור הודיעה סולכור לנעים על הפסקת ייצוגה על ידו וביקשה ממנו להעביר לידיה באופן מידי את סכומי הכסף שנגבו על ידו ואת כלל המידע הנוגע אליהם, אולם אלו לא הועברו לידי סולכור.

5.        על רקע השתלשלות אירועים זו, הגישה סולכור לבית המשפט המחוזי תביעה נגד נעים בגין הפרת חוזה; הפרת אמונים; התרשלות; תרמית; גזל ועיכוב שלא כדין של כספיה. בהמשך, תוקן כתב התביעה ובנק הפועלים צורף כנתבע נוסף בגין רשלנותו בניהול חשבון הנאמנות אשר אפשרה לנעים למעול בכספים של סולכור.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.        בית המשפט המחוזי קיבל את חלקה הארי של תביעת סולכור. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת באשר לעצם נטילת הכספים על ידי נעים, אלא בנוגע לנסיבות הקשורות במעשים. בית המשפט העדיף את גרסתו של עו"ד הלר, היועץ המשפטי של סולכור, להתרחשות הדברים, על פני גרסת נעים. חלקו הארי של פסק הדין עוסק בתביעה שכוונה כלפי נעים, ובגדר כך נבחנו בהרחבה טענותיו של נעים ומרביתן נדחו על יסוד ממצאי עובדה ומהימנות. בית המשפט לא נתן אמון בעדותו של נעים ובנושאים בהם התגלעה מחלוקת עובדתית, הועדפה באופן מובהק עדותו של עו"ד הלר. בית המשפט קבע כי אין רלוונטיות לטענת נעים כי קבוצת כור חבה לו חוב כספי גדול בגין שירותים משפטיים שהעניק לה, מאחר שהשאלה בה יש להכריע היא, גם בהנחה שהיה קיים חוב כאמור, האם הוא היה רשאי ליטול את כספי סולכור באופן שנטל. בעניין זה בחן בית המשפט את הסכם שכר הטרחה שנערך בין סולכור ובין נעים וקבע, שלא כטענת נעים, כי הסכם זה לא התיר לו ליטול את שכרו במישרין מהכספים שנגבו, ללא ידיעת סולכור על עובדת גבייתם ועל דבר נטילת סכומים ניכרים מתוכם על-ידי נעים, אלא ההסכם קבע כי שכר הטרחה ישולם לו עם קבלת הכספים על ידי סולכור.

           מכל מקום נקבע, כי נעים לא פעל בהתאם לאמור בהסכם שבינו ובין סולכור, אלא פתח על דעתו בלבד חשבון, אותו הוא כינה חשבון "נאמנות" וממנו הוא משך את הכספים שהופקדו בו. בית המשפט דחה את טענת נעים לפיה סולכור, באמצעות עו"ד הלר, הסכימה להפקדת הכספים בחשבון הנאמנות, ולכך שבהתקיימם של תנאים מסוימים יוכל נעים למשוך את הכספים מחשבון זה. בית המשפט קבע כי נעים לא דיווח לסולכור על גביית הכספים, ודבר העברתם לידיו נודע לה רק לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון. כאמור, נקבע כי נעים לא היה זכאי ליטול את הכספים לידיו מכוח הסכם שכר הטרחה, ואף עו"ד הלר לא נתן הסכמתו לכך, כטענת נעים. בעניין זה נדרש בית המשפט להכריע בשאלת קיומו של מכתב מיום 5.5.2002 מנעים לעו"ד הלר בו לכאורה דיווח נעים, בין היתר, על הכספים שנגבו והתקבלו אצלו; על חשבון הנאמנות; על חובה של קבוצת כור בגין שירותיו המשפטיים ועל העברתם של חצי מיליון ש"ח לסולכור על אף החוב האמור. בית המשפט קיבל בעניין זה את גרסת עו"ד הלר כי מכתב זה לא נמסר לידיו מעולם. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת נעים כי הייתה נתונה לו זכות לקזז מהכספים שגבה את חובה של סולכור. נקבע כי אף אם סולכור חבה לו כספים, הרי שהוא לא יכול היה לקזזם מבלי שהיא נתנה את הסכמתה לכך.

7.        באשר לאחריות בנק הפועלים, קבע בית המשפט כי די בנסיבות הקשורות במשיכתם של הכספים מחשבון הנאמנות כדי לקבוע כי הבנק התרשל בהתנהלותו. בעניין זה נסמך בית המשפט על פסק הדין בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349 (2004) (להלן: עניין איילון), בו נדונו גדרי אחריותו של בנק כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו. בית המשפט קבע כי ניתן להסיק מעניין איילון, אף בדרך של קל וחומר, כי במקרה דנא בנק הפועלים התרשל. בקביעתו זו הביא בית המשפט בחשבון את סוג החשבון שפתח נעים - חשבון נאמנות - אשר נפתח לטובת לקוח מסוים שפרטיו וזהותו ידועים לבנק, כמו גם את סכומי הכסף הגבוהים שנמשכו מעת לעת מחשבון הנאמנות לחשבונו הפרטי של נעים, כאשר לעיתים היה מדובר במשיכות תכופות. בית המשפט קבע כי בנסיבות בהן הנאמן - נעים - משך מחשבון הנאמנות לחשבונו הפרטי סכומים כה גבוהים, היה על הבנק לבדוק את פעולותיו של נעים "ומשנמנע מעשות כן יש לקבוע כי התרשל".

8.        בשולי פסק הדין, ובתכלית הקיצור, דחה בית המשפט את ההודעה לצד ג' ששלח הבנק לנעים, נוכח העובדה שמדובר בהתרשלות עצמאית של הבנק אשר יכול היה למנוע את מעשיו של נעים.

9.        נוכח האמור, קיבל בית המשפט את תביעת סולכור נגד נעים ונגד בנק הפועלים וקבע כי הללו יישאו ביחד ולחוד בתשלום הכספים שהוצאו מהחשבון על ידי נעים, בניכוי הסכום של 500,000 ש"ח שהועבר לסולכור. מאידך, בית המשפט קבע כי אין מקום לפסוק לטובת סולכור פיצוי עונשי ופיצויים בגין אובדן מוניטין ועגמת נפש. נקבע כי "מדובר בראש נזק כללי לחלוטין שלא הוכח ואין הוא עולה בקנה אחד עם תביעת התובעת [סולכור], שהיא למעשה תביעת השבה". בנוסף נפסק כי כל אחד מהצדדים יישא בנפרד בהוצאות משפט בסך 75,000 ש"ח. בפסיקתא מיום 11.2.2011 נקבע כי בנוסף להוצאות המשפט, הבנק ונעים ישלמו לסולכור, ביחד ולחוד, סכום של 3,058,320 ש"ח.

           מכאן הערעורים שבפנינו.

ע"א 2579/11 - ערעורו של בנק הפועלים

10.        עיקר השגותיו של הבנק מופנות כלפי האופן בו החיל בית המשפט המחוזי את ההלכה שנקבעה בעניין איילון על המקרה דנא. לשיטת בנק הפועלים, בחינת ההלכה שנקבעה בעניין איילון ויישומה על מקרה זה מחייבים את המסקנה לפיה הבנק לא התרשל. לשיטת הבנק, לא ניתן משקל להבדלים המהותיים בין עניין איילון לבין ענייננו. כך נטען, כי בעניין איילון דובר בחשבון עיזבון, ואילו במקרה דנא החשבון היה חשבון נאמנות; בעניין איילון נעשה שימוש גם ב"חשבון מעבר" אשר נועד לטשטש את עקבות הכסף ולא כך בענייננו; בעניין איילון פרק הזמן במהלכו בוצעו העברות הכספים היה קצר ואילו במקרה דנא מדובר בהעברות שנפרשו על תקופה של למעלה משנתיים וחצי; בעניין איילון הייתה סמיכות זמנים בין מועד ההפקדה בחשבון העיזבון לבין מועדי העברות הכספים, ואילו בענייננו לא הייתה כל סימולטאניות ביניהם; בשונה מעניין איילון, בענייננו לא נטען כי חשבונו של נעים היה מצוי בחריגה. כמו כן, בענייננו מוטב חשבון הנאמנות הוא גוף עסקי חזק הנהנה מיעוץ משפטי פנימי, בשונה ממוטבי החשבון בעניין איילון. נסיבות נוספות אותן מונה הבנק המחזקות לשיטתו את טענתו כי אין להטיל עליו אחריות למעשי נעים: העובדה שנעים היה מוכר היטב בבנק כמי שניהל חשבונות נאמנות ללא דופי; סכום משמעותי מחשבון הנאמנות הועבר לסולכור; לאורך תקופה ארוכה הכספים הושקעו על ידי נעים באופן סולידי ונשאו תשואה נאה; התנהלות חשבון הנאמנות נחזתה להיות התנהלות רגילה ונטולת סממנים מחשידים כבעניין איילון.

           לחלופין טוען הבנק, כי אף אם יקבע כי הוא התרשל, הרי שיש לקבוע כי לסולכור אשם תורם מכריע, באופן שהיא תיחשב כמי שנושאת בכל האחריות לקרות הדברים. לטענת הבנק, בית המשפט התעלם מטיעון זה והיה עליו לקבוע כי סולכור הייתה צריכה להתעניין ולברר אודות הליכי הגבייה ומצבם, בייחוד כאשר תכלית קיומה בשנים הרלוונטיות היתה גביית חובות עבר. עוד נטען כי סולכור קיבלה חלק מהכסף שנגבה לטובתה, ומכאן שהיה עליה לבדוק ולברר מה עלה בגורל יתרת הכספים. לטענת הבנק, בנסיבות בהן נתפשה סולכור לשאננות לכל אורך התקופה, אין כל מקום לקבוע כי הבנק הוא שיישא בנזק לבדו.

           בנוסף, הבנק אף מעלה מספר טענות הקשורות בקביעת חבותו של נעים. בעניין זה טוען הבנק כי מחומר הראיות עולה היקפה הגדול של עבודתו המשפטית של נעים עבור סולכור לאורך שנים ארוכות, אשר עבורה לא שולמה לו תמורה. לטענת הבנק, פרשנותו הראויה של הסכם שכר הטרחה היא כי נעים היה זכאי ליטול את שכר הטרחה במישרין מהכספים אותם גבה. בנוסף טוען הבנק, כי בשונה מקביעת בית המשפט, ממכתבו של נעים מיום 25.3.2002 עולה באופן ברור ומפורש כי הסכום שהועבר לסולכור מהווה חלק מכספים "שנגבו ושייגבו" בעתיד. נוכח נסיבות אלו נטען כי יש לקבוע כי סולכור ידעה על הליך הגבייה וחשבון הבנק שנפתח במסגרתו, ואם לא - הרי שהיה עליה לדעת זאת.